הילדים עצובים / אייל סברו
מי חמד את גן החיות של ילדי הפנימייה?
בפנימיית הילדים הקטנה שררה בהלה, מישהו חמד לו מדי פעם לפינת החי ופגע בחיות הנמצאות בה.
פעם עשה זאת לכלוב היונים, 8 יונים נמצאו מתות על ריצפת הכלוב, פעם עשה זאת לשפנים, שניים מהם נמצאו מתים, בכל הפעמים שהיד ההורגת פגעה בחיות חסרות הישע, זה קרה באישון לילה.כאשר גילו זאת ילדיי הפנימייה, ובמיוחד השכבה הקטנה שהייתה אחראית לפינת החי, העצב דבק בפניהם.
הילדים לא ידעו מי מעולל זאת. לאחר הפעם השנייה, ארבו המדריכים למשחית על ידי הצבת מארב. כעבור שלושה לילות נשברו כאשר לא קרה מאום, עברו יומיים נוספים ובאה הפעם השלישית. הפעם הרביעית הייתה קשה מכל, היד המשחיתה רוקנה את מי האקווריום הגדול, וכל הדגים שכבו מתים על הקרקעית.
הילדים עצבו, חלקם סרבו ללכת לבית הספר, מנהלת הפנימייה הייתה אובדת עצות ואז נקראתי למשרדה. "הילדים עצובים מאוד, יד אלמונית פוגעת לנו בפינת החי ואין אנו יודעים מה לעשות". וכאן פרטה בפני את עלילות החודש האחרון. אין ספק שרחמיי נכמרו, פגיעה בבעלי חיים הנה "ייהרג ובל יעבור" מבחינתי, ופגיעה בילדים גרועה אף יותר, החלטתי להירתם למשימה ולבדוק מי אחראי לכך.קיבלתי לידיי את רשימת התאריכים בהם בוצעו המעשים המחפירים, לקחתי לתשומת ליבי כי כשהמדריכים ביצעו מארבי לילה לא פעלה היד, ולכן יש יסוד סביר להניח כי מדובר במישהו מבפנים.
ביקשתי תחילה לפתור את הבעיה בלהציב מצלמה מיוחדת, בעלת אמצעים לראיית לילה, על מנת שאוכל לראות מי פוגע ובכך לפתור את הבעיה, אבל אז עמדו לנגד עיני שתי בעיות, האחת, המצלמה תתעד הכל והיד תיתפס באופן ודאי, אבל עוד חיות יהרגו בשביל זה, ולזה לא הייתי מוכן. רציתי לתפוס את היד על חם. הבעיה הנוספת הייתה בכך שהמקום כל הזמן מאויש על-ידי ילדים והסגל וברגע שאתקין מצלמה כולם ידעו.ישבתי על רעיונות יומיים שלמים, שנתי נדדה, לבסוף עלתה התוכנית הראשי.
למחרת בבוקר החל צוות האחזקה של הפנימייה לעבוד במרץ על בניית כלוב חדש בפינת החי, הילדים עמדו נפעמים, סוף סוף משהו טוב קורה בפינת החי, מנהלת הפנימייה סיפרה לכולם כי עקב מות החיות החליטה הנהלת הפנימייה לקנות חיות נוספות וכעת נבנה כלוב עבור קופי בבון.עיני הילדים אורו, "... יגיעו קופים ... יגיעו קופים ...", לחששו כולם. עוד באותו יום סיימו אנשי האחזקה את בניית הכלוב, כלוב גדול, יפה, מרושת עם בית עץ גדול בתוכו, עם חלונות גדולים, הכלוב ננעל באותו לילה עד להגעת הקופים בעוד ימים מספר.
באותו לילה הגעתי לפנימייה, המקום היה שקט, דממה שררה שם. הוצאתי מפתח בודד מכיסי ופתחתי את הכלוב החדש, נכנסתי פנימה וסגרתי במצב הקודם. דילגתי על הסלעייה ונכנסתי לתוך בית העץ, שלפתי מתיק הגב שלי את המצלמה המיוחדת לראיית לילה, הוצאתי את המצלמה וקיבעתי את שניהם דרך אחד החריצים הקטנים לעבר שורת הכלובים, בדקתי שהכל עובד.
לאחר שסיימתי עם שלב א' עברתי לשלב ב'. שלפתי את התרמוס הקטן שלי, מזגתי כוס קפה שהכינה אשתי וישבתי דומם. השעות עברו, הלילה היה חשוך, ירח קטנטן, הציפורים בכלובים הסמוכים צייצו, כולם נמו את שנתם, הרהרתי בלבי על הילדים הקטנים השוהים בפנימייה, רחוקים מיד אם מלטפת, וקול בוקר עבה של אבא, "בוקר טוב ילד", חשבתי על ילדיי שלי, כמה לא הייתי רוצה שיתעוררו כשאני לא בחדר הסמוך, ולעיתים בכתף סמוכה.
הייתי חייב לתפוס את מי שפוגע בחיות הקטנות שמלבד היותן חסרות ישע משמשות חבר יקר לילד או ילדה. הייתי ערני כמו נמר הממתין לטרפו. השחר הפציע. טרם יתעוררו עובדי הפנימייה והילדים, קיפלתי את הציוד, אספתי את התרמוס הריק לתיק הגב ונעלתי את השער האחורי, השומר היה בקדמי ונעלמתי.למחרת בלילה שבתי לכלוב, מצויד יותר מיום אתמול, הפעם השתכללתי, הבאתי
עימי מסכה גדולה של גורילה, לפני שנתיים נערכה מסיבת התחפושות של החבר'ה, התחפשתי לגורילה, אתמול חשבתי על כך כי במידה ואתגלה עדיף שאחבוש את המסכה, כך אוכל לטעון, כי פשוט חמדתי לצון.
שתיתי קפה והמתנתי לטרפי, המתנתי והמתנתי ולשווא, כשעלתה השמש נפרדתי מהכלוב ומיהרתי להתקלח ולמשרדי.הגיע הלילה והגעתי חזרה לכלוב, נכנסתי פנימה, מזגתי קפה והמתנתי, אל תטעו,
לא נשברתי לרגע. אתם צריכים לנשום את אויר המקום על מנת להבין את המרץ שאחז בי. דבריה של המנהלת אודות הקשר בין הילדים הקטנים לחיות שבכלובים הדהדו באזני.
ואז זה קרה, ילדה קטנה התקרבה לעבר כלוב השפנים, לחצתי על המסרטה והכל התחיל להיות מתועד, הילדה פתחה את הכלוב, היא הייתה בת 8 לערך, שיערה הבלונדיני בהק באפילת הלילה, היא נכנסה פנימה, בתחילה עוד פקפקתי לרגע כשהחזיקה שפן בידיה וליטפה אותו. כשהחלה לוחצת את גרונו כשרגליו משתוללות, יצאתי מהכלוב בשקט עם המצלמה בידיי וקראתי לעברה.
הדמות שעמדה למולה הייתה גדולה, היא צרחה... אמא... והשפן נפל מידיה ורץ אחוז טרוף לבית עץ קטנטן שהיה בכלוב. הילדה עמדה חיוורת כסיד, פיה פעור ועיניה פתוחות גדולות. ... אני אייל אמרתי, השומר של הכלובים, מי את?,היא לא ענתה, לאט לאט עיניה חזרו למימדים טבעיים ופיה נסגר, "אני מעיין,מעיין", היא מלמלה, "... אל תגלה ... בבקשה אל תגלה ...".
הרמתי אותה והושבתי אותה על ברכיי, עכשיו הבחנתי שהיא הייתה יחפה ולבושה פיג'מה מצויירת באיך לא, חיות ..., שוחחתי עם מעיין כשעה לערך, והיא סיפרה לי על עצמה, ולמה הרגה את החיות, ואיך לא סיפרה לאיש על כך, ועל איך בבית אבא מרביץ לאמא, עיניה דמעו... שלי איימו להתפרץ, אבל הייתי חייב לשלוט בעצמי, הייתי אובד עצות. ליוויתי אותה לחדרה, העליתי אותה למיטתה ונשקתי על מצחה, כל הילדים בחדר ישנו, 4 בנות קטנות וטהורות.חזרתי לכלוב, ארזתי את מטלטליי ושבתי למיטתי, זוכר איך הבטחתי למעיין לא לספר.
בבוקר הייתי במשרד המנהלת, ישבתי שם קרוב ל - 3 שעות ושמעתי על מעיין, ילדה מקסימה משכונת מצוקה, אביה נרקומן, והיא שמרה על אמה, אמה אלכוהוליסטית ולכן היא בפנימייה.קיימתי את ההבטחה, המנהלת ואני שמרנו זאת בסוד.
המנהלת נאותה לבקשתי המיוחדת לא לשוחח עם מעיין, בתמורה הבטחתי לא לשלוח חשבון עבודה, לחצתי ידיים עם המנהלת ונפרדתי ממנה.אבל לא ממעיין, מאז אני מבקר אותה אחת לחודש, היא דואגת לוודא שאני שומר על הסוד. הסוד, למה הרגה את החיות? הסוד עדיין עמי.
אגב לכלוב הגיעו קופים כעבור שבוע לערך, מתנת ראש העיר חברי הטוב. תודה לך ראש העיר!!!
|
